שילה הקדומה

שילה
סיכום היסטורי-ארכאולוגי

שילה הקדומה הייתה הבירה הרוחנית והמדינית הראשונה של עם ישראל בתקופת ההתנחלות. יהושע בן נון קבע בה את המשכן (יהושע י"ח, א') ושם חילק את הנחלות לשבטים (יהושע י"ח, י'):
(א) וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁלֹה, וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם, אֶת אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה, לִפְנֵיהֶם.
(י) וַיַּשְׁלֵךְ לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ גּוֹרָל בְּשִׁלֹה, לִפְנֵי יְהוָה; וַיְחַלֶּק שָׁם יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמַחְלְקֹתָם.



בתורה מוזכרת שילה בברכת יעקב בלבד (בראשית מ"ט, י'), ושם כנראה אין הכוונה לשם המקום:
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.

בשאר ספרי נ"ך מוזכרת העיר 31 פעמים. בשילה נקבעו ערי הלויים (יהושע כ"א, ב'), בה העם התכנס בשעות גיוס כללי (יהושע כ"ב, י"ב), וגם נחוג בה מדי שנה חג מיוחד במינו שבו בנות שילה היו יוצאות לחולל בכרמים (שופטים כ"א, י"ט–כ"א).
חשיבותה של שילה כמרכז דתי וכמקום מושבם של מנהיגי ישראל הגיעה לשיאה במחצית הראשונה של המאה ה-11 לפני הספירה, בסוף תקופת השופטים. באותו זמן פעלו בשילה עלי הכהן ושמואל הנביא. לשילה באו עולי רגל שהביאו עמם מנחות (שמ"א א', ג'; שמ"א א', כד') וחשיבותה הדתית והמדינית משכה אליה גם את אויבי ישראל.
בפרשת מלחמת אבן העזר מתואר מיקומה של שילה בפירוט רב תוך כדי תיאור המאורעות הדרמטיים שהביאו לחורבנה בידי הפלשתים (שמ"א ד'). לאחר תבוסת ישראל בקרב אבן העזר, שניטש בקרבת מישור החוף, ניצלו הפלשתים את ניצחונם, עלו אל ההר ושרפו את העיר. חורבן העיר לא מתואר במפורש במקרא, אבל נרמז בספר ירמיהו (ז', י"ב–י"ד; כ"ו, ו'–ט') ובתהילים ( ע"ח, ס') והוכח בחפירות ארכאולוגיות. לאחר החורבן עברה ההנהגה הישראלית להר בנימין ולאחר מכן לירושלים. שילה עמדה זמן מה בשיממונה, אך בימי ירבעם מלך ישראל העיר כבר הייתה מיושבת שוב. בה ישב הנביא אחיה השילוני, שהתנגד לרפורמות האליליות של ירבעם (מל"א, י"ד, ז'–י').
היישוב הישראלי בשילה המשיך להתקיים גם לאחר חורבן בית המקדש הראשון בירושלים (ירמיהו מ"א, ה'). יהודים התגוררו בשילה ברצף גם אחרי חורבן בית המקדש השני, והיא נחרבה סופית כנראה בזמן מרד בר כוכבא (בשנים 136–132 לספריה), אחרי שהיה בה יישוב יהודי רצוף כ- 1100 שנים (לא כולל תקופת היישוב לפני קרב אבן העזר). היהודים נאלצו לעזוב את העיר למשך 1835 שנים, ורק במלחמת ששת הימים חזרו חיילים יהודים לאזור שילה, ובינואר 1978 היישוב שילה הוקם מחדש.

זיהוי מיקומה של שילה המקראית
שילה הקדומה לא מופיעה במקורות מצריים, אשוריים או בבליים, אך מוזכרת בכתבים ביזנטיים, במקורות רבניים ואצל עולי רגל יהודים ונוצרים, ומיקומה הייה ידוע עד ימי הביניים. ר' אשתורי הפרחי (מאה 14) מצא אותה חרבה וכתב שבתל נמצאים קברים של עלי ובניו ומבנה בשם "כיפת השכינה". לאחר מכן המקום נעזב לגמרי ושילה התכסתה בחשכת השכחה.
בשנת 1838 הציע כומר וחוקר אמריקאי בשם אדוארד רובינסון (1794–1863) לזהות את שרידי הכפר הערבי סיילון עם שילה המקראית. מלאכת הזיהוי הייתה פשוטה יחסית, כל מה שהיה צריך לעשות הוא להשוואת את שם הכפר הערבי לשם העיר העברית ולפתוח את התנ"ך בספר שופטים פרק כ"א פסוק י"ט:
(יט) וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית-אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, לִמְסִלָּה, הָעֹלָה מִבֵּית-אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה. (כ) וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ, וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. (כא) וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ.

בית אל מזוהה עם הכפר ביתין אשר מדרום לשילה, ואת לבונה ניתן לאתר בכפר לובן הסמוך לשילה מצפון. המסילה, כלומר הדרך הקדומה, עברה בתוואי המודרני של כביש ירושלים–שכם (כביש 60), ששילה נמצאת ממזרח לו, ועל כן חורבת סיילון התאימה למקום שילה המקראית על פי התיאור המקראי. גם הנתונים האלה חיזקו את הזיהוי: שטח התל כ-30 דונם, הוא שוכן באמצע נחלת שבט אפרים (שבטו של יהושע), בקצהו הצפוני של עמק פורה (שאפשר לזהות עם מקום ריקודי בנות שילה). במרחק 900 מ' מצפון-מזרח לתל נמצא מעיין גדול שמימיו הטהורים שימשו את המשכן ואת תושבי העיר, נוסף על בורות המים שנכרו בעיר. את התל תוחמים מדרונות תלולים משלושה כיוונים, ורק מדרום הגישה אליו נוחה יחסית.
חוקרים שבאו אחרי רובינסון הוכיחו שהוא צדק.

משלחת החפירה הדֶנית
בשנת 1922 ערך החוקר הדֶני אגה שמידט כמה חפירות בדיקה בתל. הוא נדבק בחיידק השילוני ורצה לארגן משלחת ארכאולוגית גדולה כדי לחפור את התל ביסודיות. לשם כך הוא נזקק לאישור השלטונות הבריטיים ולסיועם. שמידט היה כל כך ייסודי שהעניין הגיע עד צ'רצ'יל שהיה אז שר המושבות וגם גנרל אלנבי ולורד בלפור עסקו בנושא. מאמציו של הדני נשאו פרי ובשנים 1932-1926 נחפר תל שילה בידי משלחת דנית בראשותו של קייר (1932-1873) שבאופן לא מפתיע שמו המלא היה הנס אנדרסן (Hans Andersen Kjær). האיש סיים את חייו בשילה בגלל מחלה.
המשלחת מצאה בשילה קטעי חומה כנענית ובה חדרים שהיו מחסנים. בתוך אחד החדרים מצאו הדנים קנקנים מתקופת הברונזה התיכונה IIג' (המאה ה-17 לפני הספירה). קנקנים אלו נעלמו יחד עם הפועלים שעבדו אצל קייר, לאחר שהארכאולוג נפטר.
הממצא החשוב ביותר של המשלחת היה בשנת 1929, אז נמצאו מחסנים מתקופת עלי הכהן ושמואל הנביא ששימשו את המשכן (המאה ה-11 לפני הספירה). המחסנים התגלו באקראי ליד החומה הכנענית המערבית. נמצאו שם שישה קנקני שפת צווארון מסודרים אחד אחרי השני ונשענים על הקיר. כיוון שהם נמצאו בתוך שכבת אפר עמוק היה ברור לחוקרים שהקנקנים השתמרו היטב בגלל שהם נלכדו בשרפה עזה שפרצה בשילה עקב הכיבוש הפלשתי. חברי המשלחת לא הבינו היטב את הרבדים השונים של המחסנים ולמזלם של חוקרים בני זמננו הדֶנים הפסיקו את החפירה בתל (מעשה אציל, שלא מצוי במחוזותינו, שארכאולוג מודה שאינו מבין מה הוא חופר ולכן מפסיק לחפור כדי לא להרוס). מכל מקום הדנים עשו חפיר נוסף ושלפו עוד קנקן אחד מתוך המחסנים.



קנקני שפת הצווארון במחסני המשכן (המכונה בעגה הארכאולוגית, בניין עמודים דו-מפלסי)
קנקן שפת צווארון, הוא כלי אגירה גדול מאד שעשוי מחרס. הוא אופייני לתקופת ההתנחלות ותקופת השופטים, וריכוז גבוה של קנקנים מסוג זה במחסן אחד מעיד על מקום ציבורי חשוב (המשכן) שנמצא במקום סמוך. בתחילת שנות השמונים נמצאו במקום עוד כלי חרס רבים בחפירות המשלחת ישראלית, כפי שיפורט בהמשך.
ארבע שנים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נעשתה חפירה קטנה של הולם-נילסן במקומות שונים בתל, אך היא לא הוסיפה הרבה על מה שכבר התגלה.

החפירות הישראליות
בשנים 1984-1981 חפרה בשילה משלחת מטעם המחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר-אילן. ראש המשלחת היה ישראל פינקלשטיין והוא התעניין בעיקר בתקופת ההתנחלות והשופטים (תקופת הברזל 1), אבל חשף ממצאים חשובים גם מתקופת הכנענים (תקופת הברונזה התיכונה והמאוחרת).
באותה עת (בשנים 1981–1982) ניהל זאב ייבין חפירה בשלוחה הצפונית של תל שילה מטעם קמ"ט ארכאולוגיה ורשות העתיקות. מסיבות פוליטיות הופסקו החפירות של ייבין לפני שהושלמו.

ממצאי החפירה
מן הממצאים התברר ששילה נושבה לראשונה בתקופת הברונזה התיכונה IIב' (אמצע המאה ה-18 לפני הספירה) והיישוב היה מפורז. הממצאים מתקופה זו כוללים רק שברי כלי חרס. בתקופת הברונזה התיכונה IIג' (1550–1650 לפני הספירה) הוקף האתר בביצורים אדירים שכללו חומה מוצקה וחלקלקת עפר גדולה שנשפכה מחוץ לחומה. יכולות להיות שתי סיבות להקמת החלקלקה:
כדי לתמוך בחומת העיר שלא תקרוס.
כדי להקשות על האויב להסתער אל חומות העיר.
דוגמא לחלקלקה מושלמת נמצאת בהרודיון. בתמונה: המבצר במרכז מוקף בסוללת עפר.



חומת שילה הושתתה על סלע האם, יסודותיה היו מאבני גוויל גדולות, וחלקה העליון נבנה כנראה מלבנים אך לא השתמר. בחלק המזרחי של התל נחשפו יסודות החומה בגובה 8 מ' והחלקלקה בקטע זה של החומה היא באורך כ-25 מ' בבסיסה. בחלק הצפוני של התל נבנו חדרים צמוד לחומת העיר.
נוסף על החומות והמבנים שהתגלו מתקופת שיא פריחתה של העיר הכנענית (1550–1650 לפני הספירה) נמצאו גם עשרות קנקנים גדולים, שברים של כלים פולחניים, כלי נשק וכלי עבודה, כלִי חרס בדמות פר וחרוזים.
העיר הכנענית נשרפה בסוף התקופה הכנענית התיכונה (1550 לפני הספירה) ובינתיים לא נמצאו שרידים מובהקים של יישוב קבע בתל מהתקופה הכנענית המאוחרת (1550–1200 לפני הספירה).
החופרים הדנים סברו שאין כלל ממצאים מהתקופה הכנענית המאוחרת, אולם פינקלשטיין מצא שכבה של ממש מתקופה זאת בצפון מזרח התל. בשטח שגודלו 200 מ"ר נמצאה הצטברות של אפר, חומר בהיר ואבנים, עם כמות גדולה מאד של שברי כלי חרס ועצמות בעלי חיים. עובי ההצטברות הזו, מגיע ל-1.5 מטרים. נמצאו מאות קערות שבורות וכן נרות, שברים של כלי חרס קפריסאיים, סירי בישול, צלמית של אישה, טביעת חותם על ידית ותכשיט זהב בצורת זבוב. אחדים מן הכלים נמצאו שלמים או כמעט שלמים כאשר בתוכם נמצא אפר ועצמות של בעלי חיים שהוקרבו ואז נטמנו.
מסך כל העצמות כשלושת רבעים הם של בקר ומה שנותר של צאן.
מתחילת תקופת הברזל 1 (1200 לפני הספירה) יש סימנים להתיישבות קבע ישראלית בשילה. נמצאו משטחים ורצפות ששימשו את אוהלי ישראל, 17 ממגורות לחיטה, משטחי עבודה ואבן חותם גדול בקוטר 4 ס"מ ועליו חרוטות דמויות של שני צבאים (פרופ' אהרון דמסקי משער שהחותם הגיע לשילה מצפון סוריה או מתורכיה; חותם דומה מאותה תקופה נמצא גם בתל תרצה). התגלה גם ממצא מיוחד במינו – שבר כלי חרס ישראלי מעוטר בטביעות רוזטה שהיה אופנתי בעבר הירדן באותה תקופה, אולי מצביע על עולי רגל מעבר הירדן המזרחי שבאו למשכן בשילה.
כאמור, מבנים מרשימים ביותר מתקופה זאת נחשפו במערב התל. שני מבני עמודים דו-מפלסיים הוקמו מחוץ לחומה הכנענית ההרוסה והשתמשו בנדבכים התחתונים (2.5 מ' גובה) שלה בתור כותל מזרחי. בתוך המבנים, שככל הנראה שימשו מחסנים למשכן שילה, נמצאו למעלה משלושים כלים שלמים (מתוכם 24 פיטסים בעלי שפת צווארון) ושפע של כלים שבורים, וזה מצטרף לשבעת קנקני שפת הצווארון ועוד שלושה כלי חרס אחרים שמצאו הדנים. כמו כן נמצאו במחסנים קדרה מעוטרת ב-14 ידיות, אבני שחיקה ששימשו לטחינת קמח ולבנים צרופות שנשרפו תוך כדי חורבן העיר בידי הפלשתים.



עדות דרמטית לחורבן התגלתה בצפון-מערב העיר, שם מצאו החופרים ערמות חיטה מפוחמות שמגני העיר לא הספיקו להוציא מן הממגורות. בתוך מחסני המשכן התגלה סיר בישול שנשאר במקומו בבור הבישול בזמן שהעיר חרבה וערימת צימוקים מפוחמים באמצע החדר, גם אלו עדות לחורבן העיר.
לגבי המשכן, אין תיאור מקראי או עדות ארכאולוגית אם הוא נשרף או שהספיקו לפנותו לקראת ההתקפה הפלשתית. החפירות בנושא זה בתחום מקום המשכן המשוער לא מיצו את עצמן. מכל מקום זאב ייבין מצא בחפירותיו צלמית בדמות אישה ובו כתב מצרי עתיק המציין תפילה:
"הלוואי שהמלך ואיסיס יתנו שלטון וחיים לבית המקדש של ......"(במקום הכי מעניין הכתובת קטועה).



מרינה פופוביץ, אגיפטולוגית וחוקרת כתב הירוגליפי, מתארכת את סגנון הכתב לשושלת המצרית ה-21 ששלטה במאה ה-11 לפני הספירה.
וזה מביא אותנו לשאלת השאלות, איפה היה המשכן?

מיקום המשכן
בשלוחה הצפונית של תל שילה, שהייתה מחוץ לחומה הכנענית, משתרע שטח מלאכותי חצוב שגודלו כ-30 x 150 מ' – שלוש בריכות אולימפיות! החציבה מגיעה לעומק 1.00–1.50 מ' ואין ספק שמאן דהו טרח להתקין מקום לצורך ציבורי.
עוד בשנת 1873 הציע ווילסון, קצין וארכיאולוג בריטי וגם אוהד היהודים (1905-1836 Charles William Wilson), לזהות את המקום כמתחם חצר המשכן. מידות החצר מפורטות בהנחיות בניית המשכן שניתנו למשה רבנו, בספר שמות:

וְעָשִׂיתָ אֵת חֲצַר הַמִּשְׁכָּן לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קְלָעִים לֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָאַמָּה אֹרֶךְ לַפֵּאָה הָאֶחָת ... וְרֹחַב הֶחָצֵר לִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה.
שמות כ"ז, ט'–י"ג

כלומר, אורך החצר הוא כ-50 מ' ורוחב החצר כ-25 מ', מכאן שבמשטח הצפוני של שילה יש מספיק מקום גם לחצר וגם לאנשים המתכנסים סביבה.

שרידי כנסיית הצליינים הדו שלבית מתחת למבנה מוסלמישרידי כנסיית הצליינים הדו שלבית מתחת למבנה מוסלמי 

ייבין הספיק לחפור רק בחמישית מהשטח עד שעצרו את עבודתו, לכן אין בידנו מספיק נתונים ארכאולוגיים שיוכלו לשפוך אור על הצעת הזיהוי הזאת. כדי לבדוק את העניין לעומק יש צורך לחפור את כל השטח ולסנן את האדמה בשיטת הסינון הרטוב (שפותחה בפרויקט חשיפת שרידים מהר הבית ומקובלת כיום בירושלים). כמו כן צריך לאסוף את כל העצמות ולעשות להם בדיקות שונות, כדי לזהות את בעלי החיים, לבדוק אילו מהם כשרים ומה התיארוך שלהם (כמו בבדיקות מזבח יהושע שמצא אדם זרטל בהר עיבל). כיום זיהוי מקום המשכן מתבסס רק על התיאור המקראי ושיקולים נסיבתיים.
זיהוי מקום המשכן על סמך הפסוקים (שמואל א' פרק ד'):

(י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים, וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו, וַתְּהִי הַמַּכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד; וַיִּפֹּל, מִיִּשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף, רַגְלִי. (יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים, נִלְקָח; וּשְׁנֵי בְנֵי-עֵלִי מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס. (יב) וַיָּרָץ אִישׁ-בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה, וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא; וּמַדָּיו קְרֻעִים, וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. (יג) וַיָּבוֹא, וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא יך דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד, עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וְהָאִישׁ, בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר, וַתִּזְעַק, כָּל הָעִיר. (יד) וַיִּשְׁמַע עֵלִי, אֶת קוֹל הַצְּעָקָה, וַיֹּאמֶר, מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה; וְהָאִישׁ מִהַר, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי. (טו) וְעֵלִי, בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה; וְעֵינָיו קָמָה, וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת. (טז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי, אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה, וַאֲנִי, מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם; וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר, בְּנִי. (יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר, נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה, הָיְתָה בָעָם; וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ, חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים, נִלְקָחָה.

על פי הפסוקים הייתה צעקה בעיר עוד לפני שהפליט הגיע לעלי, ומכך משתמע שכדי להגיע למשכן ולהביא לכהן את הבשורה המרה, היה צריך הפליט לעבור לפני כן את כל העיר. כאמור, הטופוגרפיה של האתר מאפשרת כניסה לעיר רק מדרום, ואילו המקום המוגן ביותר מבחינה טופוגראפית נמצא בשלוחה הצפונית. התמונה העולה מן הפסוקים היא שעלי יושב, חרד ודואג, בפינה הצפונית-מערבית של התל ושל המשכן, וצופה על הדרך הראשית. הפליט בא, ורואה את עלי מן הדרך, יושב במקום התצפית, אך לא ניגש אליו מיד כיוון שמוכרח להיכנס לעיר מדרום. בדרך הוא מספר את בשורותיו הרעות בעיר וגורם למהומה. עלי שומע את קול ההמון מן העיר, ורק אחר כך הפליט מגיע אליו ומספר לו מה קרה במערכה. סביר להניח שהפליט לא היה מאריך את דרכו אם לא היה צורך בכך, ורק בגלל המכשול הטופוגרפי לא ניגש ישירות לעלי.

עיון בממצא של זאב ייבין
במשטח הצפוני נמצאו שני רבדים ארכאולוגיים, האחד מסוף תקופת הברזל (תחילת המאה השישית לפני הספירה) והשני עתיק יותר ומעניין יותר, אבל בינתיים אין תיארוך מדויק לשכבה זאת, כיוון שהחפירות לא באו לידי מיצוי.
מסוף תקופת הברזל נמצאו שני מבנים, האחד בנוי במתכונת בית ארבעת המרחבים ולשני אין תכנית אדריכלית ברורה, ומידותיו 30 x 30 מ'.
בשכבה הקדומה יותר נחשפו כמה שרידי קירות ו-17 מונוליתים גדולים שהיו אולי בסיסי עמודים.
הם נמצאו מסודרים בשלוש שורות: שמונה בשורה המזרחית, חמישה בשורה האמצעית ועוד שלושה בשורה המערבית. באופן גס ניתן לתאר את סידור המונוליתים כך:
O O O O O O O O ----> צפון
O O O O O
O O O
זאב ייבין משער שברווח שבין המונוליתים בשורות הקצרות הייתה כניסה למתחם מקודש. ניתן רק לקוות שבעתיד יערכו במקום חפירות יסודיות שיגלו אם יש עוד מונוליתים כאלה במקום המשוער של המשכן ומה התוכנית האדריכלית של המתחם כולו.

שילה מן התקופה הביזנטית עד התקופה הערבית המאוחרת
כאמור היישוב היהודי בשילה נמשך ברציפות עד מרד בר כוכבא ולאחר דיכוי המרד המקום היה נטוש עד התקופה הביזנטית (638-324 לספירה) שאז התקיים בשילה יישוב נוצרי, גדול פי כמה מהכפר היהודי שהיה בה כמה מאות שנים קודם לכן. עד כה נמצאו סמוך לתל שילה שלוש כנסיות מן התקופה הביזנטית שזוהו בוודאות, אחת מהן דו שלבית ("כנסיית הצליינים"). בביקור בשילה הקדומה ניתן בשלב זה להתרשם מכנסייה משוחזרת אחת ("כנסיית הבסיליקה").

 


 



 כנסיית הבסיליקה נמצאת כ-60 מטרים מדרום לתל שילה ושוחזרה בידי המשלחת הדנית. בשנת 1990 ניקה אותה קמ"ט ארכיאולוגיה והכשיר אותה לביקורי הקהל. המבנה הנוצרי נבנה בחלקו המזרחי על שרידיו של מבנה יהודי קדום מן המאה הראשונה לפני הספירה. כל שטח הכנסייה (15 על 40 מטרים) רוצף בפסיפסים צבעוניים. תחילה שולבו בהם דמויות חיות ואולי אף בני אדם, אך בהמשך התקופה הביזנטית הושחתו הדמויות. על פי כתובת הפסיפס שנמצאת בכניסה לכנסיה, את הריצוף עשה אומן הפסיפסים בשם זכריה. בתקופה הערבית (המאה ה-10 לספירה) הוסבה הכנסייה למגורים וחלקים נוספים מפסיפסים נפגעו.
כידוע, מסורות על מקומות קדושים עוברות בין הדתות, ולכן במקומות רבים בנו המוסלמים מבני דת על גבי מקומות קדושים לנצרות, והנוצרים בנו מעל המקומות המקודשים ליהדות. בשילה יש שני מבנים מהתקופה המוסלמית שבחפירתם התברר שהם נבנו על שרידי מבני דת קדומים, ג'אמע א-תים וג'אמע א-סיתין.
המבנה המוסלמי הקרוי ג'אמע א-תים נמצא כ-20 מ' מדרום לתל שילה. תחתיו ובסביבתו התגלו, בחפירה מטעם קמ"ט ארכיאולוגיה, שתי כנסיות זו על גבי זו. הכנסייה הקדומה נבנתה בשלהי המאה הרביעית והמאוחרת במאה השישית לספירה. ראש קמ"ט לארכיאולוגיה לשעבר, יצחק מגן, סבור שהכנסייה מן השלב הקדום נבנתה על גבי בית כנסת. בסה"כ נמצאו בכנסייה שישה פסיפסים אחד מהם כפול. ארבעה מן הפסיפסים, ניתן לראות במוזיאון השומרוני הטוב שנמצא בדרך ירושלים-מעלה אדומים.
בפסיפס מן השלב הקדום נמצאו חמש כתובות:
למרגלות המזבח נמצאת בקשה להושיע את האפיסקופוס ואת הכומר וגם את זוסיס אומן הפסיפס!
בסיטרא הצפונית נמצאת הבקשה לרחם על שילה ותושביה.
באולם התווך שילב זוסיס האמן פרסומת לעצמו, וזה לשונה: "אני זוסיס האמן עשיתי את המושבים".
במבוא לסיטרא הצפונית מופיעה הבקשה "עזור לעבדך", אולי גם היא מיוזמתו של האומן ומביעה תפילה אישית.
דרומית מערבית לכנסייה התגלה מבנה גדול מהתקופה הרומית, מרוצף בפסיפס לבן, ובמרכזו בפטיסטריום. המבנה (אולי יהודי) קדם להקמת הכנסייה, והבפטיסטריום שולב בו בתקופה הביזנטית לצורכי דת. סמוך לפתח הכניסה התגלתה כתובת פסיפס המזכירה את האפיסקופוס של שילה ואת האפיסקופוס האזורי.

 
כמאה וחמישית שנים לאחר בנייתה של הכנסייה הקדומה נבנתה כנסיה נוספת על גביה. בסיטרא הצפונית שלה השתמרו הפסיפסים (בסיטרא אחרא הדרומית לא השתמרו הפסיפסים), ובהם כתובת כפולה, וזו לשונה:
"בימי הכומר החסוד ויקיר האל דלמטיוס נעשתה העבודה".
"אדון, קבל את מנחת אלה שתרמו במקום קדוש הזה, עליו יגן האדון".

 
מבט חטוף על מציאת הפסיפסים:
http://www.pbase.com/yalop/shiloh&page=all

מבנה מוסלמי נוסף נמצא כ-500 מ' מדרום לתל שילה ונקרא ג'אמע א-סיתין. לדעתו של הארכיאולוג זאב ייבין הוא נבנה על גבי בית כנסת מן התקופה הרומית.



 ייבין ניקה את המבנה ומצא בו משקוף אבן מעוטר מהתקופה הרומית וכותרות ועמודים ביזנטיים. המשקוף נמצא כיום במוזיאון רוקפלר, וייתכן שהוא במקורו מבית הכנסת ושולב במסגד בשימוש משני.

ancientshilo12ancientshilo12

כיום אפשר לראות שבמקור היו למבנה שלושה פתחי כניסה מצד צפון (המבנה פונה דרומה, לכיוון ירושלים), שלושה חלונות מצד מערב ולפחות שני חלונות מצד דרום. הקיר המזרחי הוא מאוחר ואין בו חלונות. גג המבנה המוסלמי נשען על ארבעה עמודים ועליהן כותרות ביזנטיות שנלקחו כנראה מכנסיית הבסיליקה של שילה. בעתיד המקום ייחפר וניתן יהיה לגלות את סודותיו של המבנה.

ancientshilo13ancientshilo13
לסיכום:
שילה היא אחד המקומות החשובים מתקופת המקרא המושכת אליה אלפי מבקרים מהארץ ומחו"ל. בשילה הקדומה יש שפע של אפשרויות לטיולים ואטרקציות.
תיהנו בביקורכם בשילה!


אם יש לכם שאלות בנוגע לשילה או אם אתם מחפשים מדריך לחצו כאן ליצירת קשר>>

בניית אתרים ודפי עסקים ואוהדים לפייסבוק סטודיו לעיצוב גרפי , בניית אתרים ובניית דפים עסקיים ודפי אוהדים לפייסבוק - Dstudio